“הדריכות של הצוותים במעקב הרפואי ההדוק אחר מצב המטופלים מייצרת תחושת לכידות מאוד גדולה”

מאת: ד”ר אלון קכל, מתמחה ברפואת שיקום בית החולים השיקומי רעות ת”א

במסגרת ההתמחות שלי ברפואת שיקום בבית החולים, אני עובד במחלקת שיקום נפגעי ראש. המאושפזים במחלקה מטופלים כאן במשך שבועות ולעיתים גם חודשים ארוכים עקב הפגיעות המורכבות שלהם. עם פרוץ הקורונה,  לאור ההנחיות החדשות, המטופלים היו צריכים להסתגל למציאות החדשה שהביאה עמה שינויים והתאמות דוגמת צמצום ביקורים. בעת הסגר שהוחלט עליו משפחות לא יכלו להגיע בכלל לבקר.  למעשה אנחנו, כל הצוות במחלקה, מתפקד כמשפחה שלהם.

הדריכות של הצוותים במעקב ההדוק אחר מצבם של המטופלים והטיפול בהם מייצרת תחושת לכידות מאוד גדולה. תחושה של שותפות גורל, אחריות הדדית והתגייסות סביב מטרה משותפת.

בימים בהם הוחלט על סגר בישראל, הילדים שלי שאלו למה אני הולך לעבודה בזמן שאבות אחרים נשארים בבית. הסברתי להם כי עם הכוח באה גם האחריות. יש לנו, הרופאים, את הכוח לטפל באנשים גם אם זה פחות נוח, גם אם מרגישים עייפים וגם במצב שהטיפול מסכן אותנו –  כי זה חלק מהאחריות של המקצוע הזה.

בזמנים כאלה של חוסר ודאות רב החשש תמיד קיים ומנקר. עבודת הצוותים נעשית  ברמת דריכות מאוד גבוהה וכל המשאבים של הצוותים הופנו לדאגה לשלומם של המטופלים.

חשוב מאוד להשתדל לשמור על הראש מעל המים, מצב רוח טוב ואופטימיות, גם במציאות המאתגרת שכולנו חיים בה. באופן אישי אני הקפדתי לעשות כושר בבית כל לילה לאחר שחזרתי מבית החולים, כדי לשמור על האנרגיות החיוביות ולשפר את מערכת החיסון.

אם לסכם במשפט – גם בימי הקורונה המתמחים המשיכו לעשות את הכי טוב שהם יודעים למען המטופלים.