לזכור ולעולם לא לשכוח

העיתונאית טל בשן, בתה של רות בונדי ז"ל, סופרת ומתרגמת וניצולת אושוויץ, השתתפה בטקס יום השואה שנערך בבית חולים שיקומי רעות תל אביב ושיתפה את עובדי בית החולים בסיפורה המרגש והמעצים של אמה ובקשר המיוחד של השתיים כבת יחידה, דור שני לשורדת השואה.
"אמי נפטרה לפני שנה וחצי בגיל 94. היא הייתה עקשנית גדולה ונהגה לומר שהעקשנות גם הצילה אותה בשואה. היא נולדה בפראג ב-1923, חלמה על לימודים בגימנסיה ולהיות עיתונאית, אך נשלחה לבית ספר למסחר, לחיים שייעודם היה עקרת בית ומקסימום פקידה. עם כיבוש צ'כיה בידי גרמניה ב-1939, אביה פוטר מעבודתו והמשפחה נאלצה לעבור דירה. הם קיוו לקבל אישור עלייה לישראל אך נשארו לכודים תחת השלטון הנאצי.
"ביולי 1942 אמי הועברה לגטו טרזינשטאט בו עבדה כעוזרת בגן ילדים ולימים היא וחבריה הניצולים הקימו את בית טרזין לזכר הגטו. אל הגטו הזה, ששימש עיר מבצר ויכול היה להכיל עד 7000 איש, נדחסו 58 אלף איש. אוכלוסייה משכילה של יהודים. האחייניות של קפקא, טובי האמנים, מוזיקאים ורופאים. אל הגטו הובאו קשישים מאוסטריה ומגרמניה, לא לפני שהחתימו אותם על הסכם למסירת כל רכושם תמורת "דיור לקשישים". זו הייתה כמובן תרמית גדולה. הם הגיעו לגטו לא מצוידים כלל ולא החזיקו בו מעמד.
ב-18.12.1943 אמי יצאה במשלוח לאושוויץ. בתאריך בו חל יום הולדתי. 13 שנה אחרי כן נולדתי.
כל האסירים הועברו למחנה מיוחד למשפחות והיו בו המון ילדים עם תאריך נקוב שקיבלו להשמדתם. בצל המשרפות נפתח גן ילדים ולימדו בו קרוא וכתוב. באחד הימים גייסו 400 אסירות בריאות לפינוי הריסות בהמבורג שבגרמניה ואמי, שלא הייתה ברשימה, התחלפה עם אסירה אחרת שביקשה להישאר עם ילדיה במחנה. זוהי גבורת היחיד שאמי כתבה עליה שנים אחר כך. גבורה של אנשים שיכלו להינצל, אך בחרו להישאר ולטפל בילדיהם, בהוריהם. דילמה בלתי אפשרית. 
"אמי שוחררה במשקל 39 קילו בתום המלחמה לאחר ששרדה את צעדת המוות מאושוויץ לברגן בלזן תוך החלטה שצ'כיה אינה מולדתה יותר. היא עלתה לישראל ב-1949, שורדת יחידה עם אחותה מבין 25 בני המשפחה, בלי שידעה מילה בעברית. כעבור עשור היא הצליחה לכבוש את השפה העברית, הגשימה את חלומה והייתה עיתונאית ב'דבר השבוע'. היה לה מדור סאטירי פוליטי והיא אף הופיעה בתכנית הרדיו המיתולוגית 'שלושה בסירה אחת'. לצד היותה עיתונאית עסקה בכתיבת ביוגרפיות ומחקרים על השואה שהיו תרפיה בשבילה וברבות הימים הפכה למתרגמת של כל הספרות הצ'כית שפורסמה בישראל.
"באחד מטוריה בעיתונות, הדגישה אמי את המסר שלה לגבי זיכרון השואה: 'חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל לדאוג לעתיד: לאמנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיות, אטימות למצוקת מחפשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים על הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות לא פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה'.
"מאישה עצמאית לחלוטין, בגיל 90 החל מצבה להתדרדר. תחלואה שלטעמי נבעה מהטראומות הקשות שעברה בשואה. אמי דרשה רק דבר אחד: שלא נאשפז אותה. כניצולת שואה קשישה, התחושות של מחיקת זהות, חוסר ישע ואובדן שליטה שהיו כרוכים באשפוז היו עבורה טראומטיים. וכך מצאתי את עצמי כבת יחידה עם ילדיי ממלאת אחר בקשתה למות בכבוד בביתה כשאמי שמרה על צלילותה עד יומה האחרון. לקחתי על עצמי אחריות כבדה. 
בספרה האוטוביוגרפי 'שברים שלמים' כתבה אמי: 'אני השופטת ללא רחמים של עצמי. אולי ביום מן הימים אעניק לעצמי חנינה… הבטחתי לעצמי להיות אמיצה פנים אל פנים עם המוות… מאז בואי לאושוויץ עברו כבר חמישים שנה ואותן קיבלתי במתנה. פעם אחת בחיים אני מעזה להעניק לעצמי ציון לשבח: התגברתי עליהן באומץ, עם כל הפחדים והאימה'".

יצירת קשר וזימון תור

קול רעות

בהסדר עם