כמעט שלא עובר יום ללא הודעה על הרוג נוסף מתאונת דרכים ברחבי הארץ. אלא שלצד אותם הרוגים, יש מספר רב של תאונות דרכים שמסתיימות עם פצועים “בלבד”, שעליהם כמעט ולא שומעים. חלק לא מבוטל של פצועים אלו נותרים משותקים, חסרי גפיים, נכים בגוף ובנפש וללא יכולת לעבוד או לנהל את חייהם כבעבר. אותם פצועים מגיעים לטיפול ולשיקום בבתי החולים ובמרכזי השיקום הספורים שיש בארץ.
שלושה פצועים קשה מתאונות דרכים שעוברים שיקום בבית החולים השיקומי רעות תל אביב, שיתפו בכתבה בנושא שיקום נפגעי תאונות הדרכים שפורסמה באתר ynet על הפצעיה ועל הליך השיקום בדרך לחזרה לשגרה.
דורון אברג’יל (59), נשוי ואב לשלושה מראשון לציון, שנפגע לפני כשלושה חודשים בתאונת אופנוע, בזמן שהרכיב את נכדו בן ה-10, ומאז מאושפז ברעות: “שיקום זה ללמוד לעשות הכל מחדש. אתה עושה דברים אבסורדיים, מתחיל לשחק במשחקים – לקחת, לתפוס, להכניס לחור, לעבוד על מוטוריקה, להתלבש. אתמול הייתה הפעם ראשונה שהתקלחתי לבד”. דורון תיאר גם את הקשיים הנפשיים הכרוכים בפציעה: “אני מקבל במסגרת האשפוז שיחה עם פסיכולוגית פעמיים בשבוע, שזה מאוד עוזר”.
גילי סופר (30) שנפצעה בתאונה עצמית עם קורקינט חשמלי: “”תמיד חשבתי שכשנפצעים הולכים לשיקום, עובדים איתך על הפציעה – וזהו. אבל גיליתי שזו מעטפת שלמה. יש פה יועצים, פסיכולוגים, צוות מכיל ובגלל שאנחנו לפי שכבות גיל ואנחנו עוברים את החוויה במשותף – אז אנחנו גם תומכים פה אחד בשני . יש פה אווירה מאוד גיבושית בין המטופלים, מאוד חזקה. כל פעם שמטופל משתחרר אנחנו מצד אחד מאוד שמחים בשבילו, ומצד שני זה כזה: ‘וואי הוא עוזב, מה יהיה עכשיו?”.
ד”ר אורית שטיין-רייזנר, מנהלת בית החולים השיקומי רעות, הוסיפה: “מכת תאונות הדרכים בישראל פוגעת בכל משתמשי הדרך ללא יוצא מן הכלל. תהליך השיקום באשפוז נע בממוצע בין חודש לחצי שנה, ולרוב נדרש טיפול שיקומי המשכי במסגרת אשפוז יום. מטופל שנפצע בתאונה קשה ונזקק לשיקום, עובר שינוי פתאומי ומציאות חייו מתהפכת עליו באחת. אדם שהיה רגיל לחיים עצמאיים, הופך להיות מוגבל ותלותי בזולת כמעט בכל התפקודים הבסיסיים. יש לכך השלכות רבות על הדימוי העצמי, על המוטיבציה ועל יחסיו עם סביבתו הקרובה”.
