בבית החולים השיקומי רעות טיפלו בשנה האחרונה ביותר מ-100 מחלימי קורונה והקימו מערך ייעודי למחלימים.
בכתבה ב”דבר” אומר פרופ’ רפי חרותי, מנהל חטיבת השיקום בבית החולים כי: “הקשיים מהם סובלים המחלימים הם מגוונים, וכוללים בעיות פיזיות וקוגניטיביות. התחילו להגיע אלינו אנשים שנגמלו מהנשמה, וסבלו מתסמינים שגורמת מהנשמה ממושכת. חלק מהתסמינים היו מוכרים – ‘תסמונת טיפול נמרץ’ היא תופעה ידועה, של אדם שאחרי הנשמה ממושכת חווה ניוון שרירים, קשיים מוטוריים, חולשה, קושי ללכת ובעיות בליעה. בנוסף לתופעה המוכרת הזאת, ראינו גם בעיות קוגניטיביות – בעיות בריכוז, פגיעה בזיכרון לטווח הקצר וקשיים בתפקוד היום-יומי. בניגוד לציפיות שלנו, ראינו את התסמינים האלה גם בקרב מחלימים שבכלל לא עברו מחלה קשה, אלא רק מחלה בינונית או קלה”.
לדברי ד”ר אורית שטיין, מנהלת בית החולים: “נאלצנו לשנות את אופי העבודה כדי לשמור על הצוותים, לספוג ירידה דרמטית בהכנסות בגלל עשרות מיטות ריקות בשל בידודי מחלקות, לתפקד עם מחסור באנשי צוות שחלו בקורונה או שהו בבידוד, ועדיין בתנאים הללו לעשות כל מאמץ לשמור על שגרת הטיפולים. הצלחנו להמציא את עצמנו מחדש: הרחבנו את טיפולי השיקום מרחוק, פתחנו בסדרת הרצאות זום מקצועיות לקהל הרחב ואפילו שיעורי יוגה שיקומית בזום”.
פרופ’ חרותי וד”ר שטיין רייזנר מצביעים על מצבו העגום של מערך השיקום בישראל.
לדברי פרופ’ חרותי, מערך השיקום בישראל סובל ממצוקת כוח אדם ומיטות אשפוז כבר שנים ארוכות, ואין לו יכולת לתת מענה לכלל האנשים הזקוקים לו. “אנחנו מקבלים רק 20% מהפניות אלינו. מספר המיטות שלנו הוא מוגבל, ולכן אנחנו צריכים לתעדף מטופלים. לא התווספו מיטות מאז תחילת הקורונה…”.
ד”ר שטיין רייזנר: “הפער הלאומי ביחס למדינות ה-0ECD הוא עצום ברופאי שיקום וגריאטריה, במיטות, במרפאות ובטכנולוגיה. הפתרון הוא בשינוי סדר העדיפויות הלאומי והקצאת משאבים נאותים לתחומים האלה”.
