למרות שהצוותים הרפואיים הוגדרו על ידי המדינה "עובדים חיוניים" וכל חיסור שלהם מכביד מאד על המשימה הלאומית של טיפול בחולים ומתווסף למספר העצום של אנשי צוות שנמצאים בבידוד או חלו בקורונה — הם עדיין נדרשים במקרים רבים למצוא בעצמם פתרונות שיאפשרו להם להגיע לעבודה, לשלם עליהם מכיסם אלפי שקלים בחודש, ולחשוש מאוד מההשפעות של הסיטואציה על ילדיהם שחווים חוסר יציבות קיצוני.
נכון להיום, אין פתרון מסודר וכולל של המדינה לילדי הצוותים, אלא במקרה הטוב יוזמות מקומיות של בתי חולים או רשויות מקומיות שבדרך כלל לא מצליחות לתת מענה לכולם. מבחינתם של רופאים שעובדים בקופות החולים — גם זה לא קיים במקרים רבים.
ד"ר דנה גפן דורון, מומחית ברפואת שיקום שעובדת בבית החולים השיקומי רעות ת"א, היא אם לשני ילדים — בני שלוש וארבע. בת זוגה היא היי־טקיסטית, לא עובדת חיונית על פי ההגדרה היבשה, אך בפועל עובדת מהבית באינטנסיביות הרגילה — לאורך כל שעות היום ולפעמים גם הלילה.
מאז שנסגרה מערכת החינוך לפני שלושה שבועות וחצי, השתיים עושות שמיניות באוויר ונאלצות להוציא סכומי כסף אדירים רק כדי להיות מסוגלות להמשיך לעבוד. מכיוון שבת הזוג של דנה אינה עובדת חיונית, הן לא זכאיות להכניס את הילדים למסגרות של מחוסגן (גן שקיבל אישור להיפתח עבור ילדי עובדים חיוניים) שאמורות לשרת משפחות שבהן שני בני הזוג חיוניים.
כך, הן מוציאות 350 שקל ביום עבור בייביסיטריות ששומרות על הילדים במהלך היום, ועוד 2,400 שקל בחודש עבור המסגרות הפרטיות הרגילות של שני הילדים, שממשיכות לגבות חלק מהסכום למרות הסגר כמו ברוב הגנים בישראל. בחישוב פשוט, אם יעבור חודש מלא בלי מסגרות לגיל הרך — ההוצאה עבור הזכות והיכולת לעבוד מתקרבת ל–10,000 שקל שמשולמים מהנטו של בנות הזוג.
