ב-5 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור, אמור היה פרופ’ אבי עורי, מילואימניק צעיר בן 25, לסיים את שירותו כרופא בקו המעוזים בסיני ולשוב הביתה.
פרופ’ אבי עורי, מי שייסד את חטיבת השיקום בבית חולים שיקומי רעות ומשמש כיום מנהל ההוראה האקדמית בחטיבת השיקום ויו”ר ועדת הלסינקי המוסדית– חוזר לתופת של מלחמת יום כיפור ול-50 ימי השבי בקהיר.
“אני זוכר את הכול בבהירות כאילו לא עברו 45 שנה. רגע לפני שעליתי על רכב ההסעה מסיני, ביקשו שאעבור למשך יומיים למעוז חיזיון כיוון שלא היה בו רופא. הסכמתי. מי בכלל ידע שתפרוץ מלחמה? הגעתי למעוז בצהרי יום שישי. חום נוראי, שקט מוחלט. דממת יום הכיפורים. חיילים עמדו והתפללו במבנה ארעי, חלקם ישנו. כחצי שעה אחר כך החלה המלחמה באש תופת ומיד מצאתי את עצמי מטפל בפצועים.
“ארבעה ימים החזקנו מעמד בבונקר עד שנפלתי בשבי. אחרי יממה נגמרו לנו המים, כל הזמן פחד מוות, כי כל רגע מישהו סביבך נהרג. הציוד הרפואי שלי הלך ואזל והכל רעד מסביבנו. הייתה לי גם אחריות על המפקד הפצוע בבונקר והייתי חייב לשמור על אופטימיות.
“ביום השלישי בשעת לילה, באחת ההפגזות הכבדות, כל חבריי לבונקר נהרגו. התעוררתי מפויח כולי, בשארית כוחותיי זחלתי החוצה, סביבי מראות מאוד קשים של מלחמה, והתחלתי לצעוד משם. רכב מצרי שעבר במקום נעמד מולי ושורה של חיילים יצאו החוצה בנשקים שלופים. הייתי בטוח שזהו זה. צעקתי לעברם ‘אני רופא’ אבל לא עניין אותם. כמו באגדות, הגיח ג’יפ מצרי עם קצין, הביאו לי מים ומשם העבירו אותי כפות וקשור לקהיר.
50ימים בשבי הם מסע חקירות קשה ביותר. חשבו בכלל שאני טייס ולא הייתה לי שום אפשרות להוכיח מי אני. לקראת סוף השבי עזרתי לטפל בשבויים הישראלים הפצועים, עד שחרורי ב-19 בנובמבר.
“בתום המלחמה, לאחר חזרתי ארצה, טיפלתי בנכי צה”ל, הם קיבלו אותי כאחד משלהם והעיסוק בשיקום הפך להיות מפעל חיי. הקמתי בבית החולים רעות את חטיבת השיקום וזו הייתה הזדמנות פז לעשות יש מאין, לבסס את התחום ולהכשיר דור איכותי של רופאים ממשיכים.
“רפואת השיקום מאפשרת הסתכלות על האדם כמכלול, תוך אינטראקציה עם גורמי טיפול נוספים. שיקום בשבילי זו ההזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה – לאדם יש יכולות ופוטנציאל חבויים ונסתרים מהעין שיש לדעת איך לנצל אותם”.
