אברהם לבוביץ, ניצול שואה בן 93, אב, סב לשני נכדים וסבא רבא לתינוקת, שרד את מחנות אושוויץ, ברגן בלזן ובוכנוולד ופגש במחלקת השיקום הגריאטרי בביה”ח רעות ת”א את המתנדבת הגרמנייה, רנטה שטייר-אקרמן, שבוחרת להתנדב בביה”ח כבר שמונה שנים ברציפות.
לקראת יום השואה שיתף אברהם את רנטה בסיפורו האישי.
“נולדתי בצ’כוסלובקיה ב- 14.10.1928 למשפחה יהודית דתית, והיינו 10 אחים ואחיות. אבא שלי היה נגר ואני עבדתי איתו בבית המלאכה כשנה וחצי, ובשבתות וחגים אבי שימש גם כחזן בבית הכנסת. היינו ממש משפחה מוסיקאלית ואני זוכר שירים רבים מן המסורת היהודית ששרנו ביידיש סביב שולחן השבת. ממלחמת העולם הראשונה היה בצ’כוסלובקיה משטר דמוקרטי והיהודים נהנו מזכויות מלאות, אך ב- 1938 חולקה צ’כוסלובקיה, הגרמנים הגיעו לאזור וחיי היהודים התהפכו. אני חייתי בכפר שלא היה תחת השלטון הפאשיסטי כך שלא הרגשנו את המלחמה שהתרחשה רחוק מאיתנו. ברוב שנות המלחמה חיינו כרגיל אך לצערי ב- 1944 הגיעו הפאשיסטים לאזורנו ואז רוכזו כל היהודים, כולל משפחתי, ונשלחנו כולנו בקרונות מסע לאושוויץ ולמחנות נוספים ומשפחתי התפזרה. הייתי אז בן 15 וחצי בלבד”.
“בעיניים שלנו זה נראה כמו נצח”
“כשהגענו פגשנו את מנגלה שביצע את הסלקציה בכניסה. הוא הסתכל עלינו ומיד כיוון ביד שלו מי לחיים ומי לא. לא הבנו מה קורה. אבא שלי שהיה בן 55 היה נראה עייף מאוד מהמסע ברכבת ולא מגולח והוא נספה באותו היום בקרמטוריום. אני ושני אחיי שרדנו את הסלקציה. לאחר כיממה הועברתי יחד עם אחד מאחיי למחנה בוכנוולד לכעשרה ימים ושם קיבלנו מספר ומדים. בהמשך הגענו למחנה דורה, עבדנו בפרך בהקמת הצריפים במקום וגם ספגנו מכות אם לא הצלחנו. היינו שם מעט זמן, אבל השהות הייתה מאוד קשה ובעיניים שלנו זה נראה כמו נצח. במחנה דורה שאלו אותנו אם אנו בעלי מקצוע ושנינו אמרנו שעסקנו בנגרות ולכן העבירו אותנו למחנה אחר בו סללנו כביש ולאחר מכן עבדנו על הקמת מסילות ברזל. בשלב זה הופרדתי מאחי והוא ככל הנראה נרצח בירייה.
“מכיוון שהחזית הרוסית הלכה והתקרבה אלינו, השלטונות הגרמנים העבירו אותי לברגן בלזן. נסיעה שארכה מספר ימים, ומחצית מהנוסעים שהיו איתי נספו בדרך. היינו כחושים מאוד לאחר מסע ללא מים ומזון. כנער, שקלתי 36 קילו. אחרי שבעה ימים בברגן בלזן שחררו אותנו החיילים הבריטים והעבירו אותנו למחנה צבאי שם קיבלנו מזון. אני עדיין לא יודע איך הייתה לי ההבנה, אבל ידעתי שעליי לאכול לאט. אחד מאחיי נפטר בסיום המלחמה כי אכל הרבה ומהר וכתוצאה מכך סבל ממחלה במעיים”.
“האהבה האמתית שלי הייתה ונשארה המוסיקה”
לאחר סיום המלחמה, שב אברהם לצ’כוסלובקיה כאשר הוא אינו יודע מה עלה בגורל בני משפחתו. “עם סיום המלחמה חזרתי הביתה, לצ’כוסלובקיה, עדיין לא ידעתי מה עלה בגורל בני משפחתי. הייתי אז בן 16 וחצי. בבית פגשתי את אחי ושלוש מאחיותיי ששרדו, ואז גם הבנו ששאר בני המשפחה לא שרדו. אחותי הגדולה נספתה בטרזינשטט יחד עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. אמי ואחותי הקטנה נספו גם הן במחנה אחר.
“בסיום המלחמה מכרנו את ביתנו בכפר ועברנו לעיר בעקבות נישואיהן של אחיותיי, ושם עבדתי בנגרות במפעל טקסטיל. האהבה האמתית שלי הייתה ונשארה המוסיקה. מילדות ניגנתי בכינור, אך לא באופן מקצועי וממוסד אלא משמיעה והיה לי רצון עז לחזור ולעסוק בתחום. התחלתי ללמוד צ’לו בתיכון למוסיקה ובמקביל גויסתי לצבא האדום. תוך כדי השירות המשכתי לנגן ואף הקמתי מקהלה צבאית שעליה ניצחתי, לצד הרכב טריו שבמסגרתו השתתפתי בתחרויות נגינה צבאיות. אחרי שחרורי מהצבא עברתי לאוקראינה, למדתי באקדמיה למוסיקה בלבוב ושם גם התחלתי בעיסוקי כמורה לצ’לו. בשנת 1954 התחתנתי עם ציפורה ז”ל שהייתה מורה לפסנתר והבן שלנו יעקב, כיום רופא שיניים, נולד כמה שנים לאחר מכן.
“עלינו לישראל בשנת 1971 וגם כאן המשכתי לעסוק בלימודי המוסיקה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב שנוהל על ידי בנה של גולדה מאיר ובקונסרבטוריון בקרית אונו עד לפרישתי לפנסיה. זכיתי ללמד דור של ילדים צעירים ולהגשים את החלום המוסיקלי שלי. כאן נולדו נכדיי ולפני שנה וחצי גם נינה מתוקה שאני מרבה להיפגש עמה. למרות כל מה שעברתי – המוסיקה הייתה מרכזית בחיי והמשפחה שהקמתי נתנה לי תקווה” .
רנטה המתנדבת: “השואה נראית לנו כאירוע מההיסטוריה, אבל כאן לראשונה במפגש שלי עם ניצולים מישראל, הבנתי שזהו זיכרון חי עבורם”.
