מערכת הבריאות בישראל ניצבת בשנה האחרונה בתקופה מאתגרת מאין כמוה.
במסגרת הטיפול בנפגעי המלחמה ושורדי הנובה, הבנו שהאירוע שלפנינו גדול מכל מה שפגשנו כאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. בשונה מאירוע אקוטי בו מטופל נדרש להתמודד עם סיטואציה אחת משנה חיים, כאן מדובר בעומס של אירועים חריגים בעוצמתם ובמשכם שיוצרים מצוקה נפשית בלתי רגילה על חייו של אדם.
הנפגעים חשפו מימד חדש של טראומה. חלקם, במיוחד הצעירים, הרגישו כי הטיפול הפסיכולוגי לא רק שאינו עוזר אלא מחמיר את מצבם והם נותרו מתוסכלים.
במסגרת תהליכי השיקום, הוצפו שאלות ממימד חדש שאינו גופני או נפשי, דוגמת: איך אני ממשיך מכאן אם החברים הכי טובים שלי נהרגו? מה המשמעות לכך שניצלתי?
ניסיוננו המקצועי מלמד, כי ההשלכות הנפשיות של פגיעה פיזית הן עמוקות ומתבטאות לרוב גם שנים לאחר האירוע. לכן, המשימה שלנו היא לשקם לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והרוח. מתוך מחויבות זו הקמנו את מרכז שערים בהובלתה של הפסיכיאטרית, ד"ר מירי כפיר, לטובת נפגעי המלחמה הסובלים מפוסט טראומה ומשלב צוותים מרפואת השיקום לצד אנשי בריאות הנפש.
התיאורים שנפגעים מביאים לחדר הטיפולים קשים. לעיתים לוקח להם מספר חודשים להתחיל לדבר עליהם.
כחלק מתסמיני הפוסט טראומה הכוללים זיכרונות חודרניים, דריכות יתר, הפרעות שינה, רגישות רבה לרעשים ולטריגרים, אנו נתקלים בדפוסי חשיבה שלילית – כיוון שעבורם כבר קרה הגרוע מכל. הם פגשו ברוע קיצוני והם חווים קריסה בתפיסת המציאות, בתחושת הביטחון ובאמון במערכות שציפו מהן להגנה. לכאן נכנס המימד הרוחני בטיפול. הצוות המטפל מדבר בשפה אחת ומתייחס לעצמו כאל מדריך ואל המטופל כחוקר. המטרה היא לחזק את המשאבים הקיימים במטופל, את מוקדי התמיכה בעצמו ובסביבתו וגם לזהות את מעכבי ההחלמה.
יחד עם המטופלים הצוות יוצא למסע להבין את מקור ומהות הטראומה, לזהות את שער הכניסה לטיפול בסביבה עוטפת ובטוחה. הדגש המרכזי הוא העברת המוקד מהשאלה למה זה קרה לי אל: עבור מה זה קרה לי? זו שאלה המאפשרת צמיחה מתוך הטראומה.
חלון ההזדמנויות הוא על פי רוב בין שנה לשנתיים עד שטראומה מתקבעת. לאחר פרק הזמן הזה קשה יותר לטפל. לכן, ישנה חשיבות רבה לזהות ולהפנות לגורם המקצועי המתאים.
מאת: ד"ר אורית שטיין רייזנר מנהלת בית החולים השיקומי רעות תל אביב, מומחית בפסיכיאטריה
