גם היום, שנה אחרי, האירוע ששינה את המדינה ושינה את חייו, משה ויצמן עדיין מצוי בעיצומו של מסע מפרך בבית החולים השיקומי רעות תל-אביב. מדי יום הוא נלחם במראות הקשים שראה, בכאבים שלא חולפים ובניסיון העיקש להחזיר את רגלו לתפקוד מלא. אבל הוא האחרון שירים ידיים, או יוותר לרגליים.
משה: “הצוות (ברעות תל-אביב) היה מעולה והצליח להעמיד אותי על הרגליים. אחרי המחזות שאליהם נחשפתי לא הצלחתי לישון בלילות, והיו לי טיפולים סביב השעון- פיזיותרפיה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים. שגרת היום שלי הייתה טיפולית אינטנסיבית. בשמונה בבוקר קפה, בתשע פיזיותרפיה, בעשר וחצי תרגול וריפוי בעיסוק, בשעה 12 חדר כושר שמותאם לנכים על כיסאות גלגלים, ואז על הליכון. זה היה שיקום ארוך מלווה בתמיכה רגשית, בשל הפוסט טראומה שאיתה אני מתמודד עד היום”.
לקריאת הכתבה בידיעות תל אביב רמת גן
לקריאת הכתבה בידיעות אשקלון הדרום
