פרופ’ אבי עורי, מומחה ברפואת שיקום מבית החולים רעות תל־אביב, היה רופא צעיר במילואים (25) במעוז חיזיון בתעלת סואץ כשפרצה המלחמה.
“את שירות המילואים שלי בסיני סיימתי למעשה ביום שבת, יום כיפור, ה-6 באוקטובר 1973. כמעט ועליתי לרכב שפינה חיילות לארץ ואז התבקשתי על ידי הרופא החטיבתי להתנדב לעוד יום אחד במעוז חיזיון שלא היה בו רופא, עקב הכוננות שהוכרזה יומיים קודם. הוחזרתי עם ציוד רב למעוז בשעה אחת בצהריים. רוב הלוחמים ישנו או התפללו את תפילות יום הכיפור.
“ההפגזות החלו כשעה לאחר הגעתי. המלחמה הייתה קשה. רעש הטילים הנורים מול מטוסינו -נורא. כותרנו די בהתחלה. רבים ניסו לחלצנו ואף רבים נפלו בניסיון עקר זה. התרופות וחומרי החבישה אזלו במהירות . את ידו של מפקד המעוז נאלצתי לקטוע אחרי שנפצע מטיל. הלוחמים הדפו בתעוזה את גלי המצרים שניסו לכבוש את המעוז שוב ושוב. בלילה בין ה-9 ל-10 באוקטובר, המצרים גילו אותנו מתחבאים בבונקרים התת קרקעיים. בבונקר שלי נשארו רק ארבעה לוחמים. נזרקו רימוני עשן, נורו צרורות מנשק אוטומטי, והנורא מכל – הופעל נגדנו להביור… אש וגופרית הומטרו לעברינו… המפקד הפצוע, הגוסס השמיע באותן שניות מלמול: “זהו זה גומרים אותנו, זה הסוף”. אחד החיילים ניסה כנראה לצאת החוצה מן הגיהינום, נדחפתי על רצפת הבונקר החם והרותח, וזהו, יותר אני לא זוכר דבר מאותם רגעים.
“מספר שעות אחר כך התעוררתי בקוצר נשימה קשה. ריח גופרית, גופות שרופות ועשן אפפו אותי. תופת אמתית. איכשהו זחלתי החוצה, תשוש, חלוש, רעב וצמא. הסתתרתי בחוץ בתוך תעלת קשר. שמעתי קולות מצרים, אך לא זזתי ממקומי. חשתי שאין בי כוח לזוז.
“עם שחר שוב שקט הכול ויצאתי החוצה. גופות רבות היו מפוזרות על פני השטח. התחלתי ללכת ולפתע רכב מצרי עמוס חיילים מצריים הבחין בי ונעצר. שקט השתרר. אחרי רעש המלחמה האדיר בימים הקודמים, השקט היה מעיק. שורת החיילים נעמדה מולי, זחוחה. הם טענו את נשקם, דרכו וכוונו אליי. זהו, חשבתי, זהו הסוף. נופפתי בידי, ניסיתי להתקרב אליהם. ואז, כמו בסיפורי האגדות, מופיע ג’יפ עם מפקדם של אותם חיילים וחוצץ ביני לבינם. הוא התקרב אליי וסימן לי להרים את ידי. הוא זרק לי מימיה וגם נתן לי אוכל שלא הייתי מסוגל לבלוע בגלל מצבי. לפתע התחדשה האש והקצין תפס אותי ורצנו חזרה למעוז. החל ביניהם ויכוח קשה בשאלה אם להשאיר אותי בחיים. ואז, תחת אש, עלינו על הרכב שעיני כבר מכוסות וידיי קשורות.
“הורידו וזרקו אותי לבור. החלו מכות, יריקות, דחיפות וחקירות. לא האמינו שאני רופא. ערכו לי בחינה ברפואה, הקשה ביותר שעברתי בחיי, בתנאים קשים ומול עתיד לא ברור.
“התחלתי לעכל לאט לאט שאני שבוי. מה קרה עם שאר החברים במעוז? חלק נהרגו עוד לפני שידעתי את שמם. רק שהוחזרנו לארץ בסוף נובמבר נודע לי שנותרנו 8 בחיים מתוך 21 חיילי המעוז.
“לאורך השבי עברתי מצינוק לצינוק, מכלא לכלא, ממסדרונות חקירה לחצרות מוארות. מצבי הרפואי התדרדר. מעגל האי-שינה, צמא, עייפות, רעב, והאי-נודע המשיך. התנומה אחזה בי לכמה דקות ושוב, מכות, דחיפות, השפלות וחקירות. הועברתי לאגף הפצועים והחולים ושם הייתה פגישה דרמטית עם רופא ישראלי, שבוי נוסף, חבר ללימודים. המצרים בקושי הצליחו להפריד בינינו. הרגע הזה נתן לי הרבה כוח ואנרגיה להמשיך.
“על מה חושבים בשבי? על אשתי הנשואה לי רק חצי שנה, על בני משפחתי, על החברים, ועל הדבר האחרון הזכור לי מהתעלה: גדודי שריון מצרי השועטים קדימה ואין מי שעוצר אותם…
“באחת החקירות ידי נותרו חופשיות ואספתי מהרצפה עטיפת סיגריות ריקה. הצלחתי גם לקחת בדל עיפרון ורשמתי את שמות האנשים שאזמין למסיבת השחרור. הרשימה נשמרה, אך מסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבניית משפחה, להחלמה דחקו כמובן כל רצון למסיבות”.
בתמונה: פרופ’ אבי עורי ואשתו קורין עם חזרתו מהשבי
